תחמסון ופרס. לא נשיאים, לא רוח ולא גשם. אבל נוף ? בשפע.

ציפורים שאינן קיימות, קופים במדבר וגבים בלי מים

החורף המזוייף מקשה על החקלאים אבל מיטיב עם המטיילים. לפחות מבחינת הלבוש ונוחיות ההליכה. שמים בהירים וטמפרטורות קלאסיות מקדמים את פנינו בתחילת המסלול.  גולשים לתוך נחל התחמסון (שם לא רשמי, אל תחפשו במפה) שקצהו העליון נושק לכביש  דימונה–צומת הערבה בקטע הנקרא "מעלה תמר".  קצת בולדרים  בנחל שיבש כמו כל הנגב, האמת, כמו כל הארץ.  חניה ראשונה מוקדשת לסקירה של האיזור ושל השמות של הנחלים בו.  "תחמסון" הוא שם לא רשמי שניתן לנחל על שם שכנו מצפון, נחל תחמס, מה שמעלה את השאלה  "מה זה לכל הרוחות תחמס ??!!" (מין ציפור) ו"למה דווקא פה ?" (כי זה מה שהתחשק לועדת השמות בפקודת ד.ב. גוריון).  התשובה היותר מפורטת היא שנחלים אחדים, כמו נחל פרס למשל, קיבלו את שמם כתוצאה מעיברות פוֹנֵטי של שמות ערביים, ושכניהם קיבלו את שמותיהם כתוצאה מ"מדיניות הנושאים" שלפיה מקומות גיאוגרפיים השכנים זה לזה קיבלו שמות בהתאם לקירבה נושאית : ציפורים, מלכים, חיות, פרחים, וקרובים של פקידי סוכנות בכירים.

דיון מקיף בענייני מתן שמות ונסיונות תרגום מוצלחים ומוצלחים פחות, חיי המין של קופים עלומים מתערבבים במשאות על גבם של גמלים עלומים לא-פחות, ציפורים צפוניות מוגלות לנחלי הנגב ומלכים קדמוניים מוצאים משכנם  על פסגות ההרים בואך אילתה.   ויש גם מספר רב של אתרים רבי רושם ונוכחות שנשארים יתומים משֵם, זולת הכינוי רב-ההשראה "נ.ג 358" ו"טריג מינוס 259".   אכן אכן.  התחמסון נשמע קטן אבל עדיין מאתגר אותנו במתלוליו שאחד מהם מעכב אותנו שעה ארוכה ומחייב ירידה שקולה וזהירה לבל יגמר העניין בהתרסקות מצערת חלילה.  עוצרים למנוחה ולעוד הסברים על שחרוריות ושחאוריות החיפושיות המתגוררות בסביבה ,קצת בענייני הישרדותן וקצת בענייני החיות האוכלות אותן ואת חבריהן.   יוצאים מאפיקו המבולדר של התחמסון ומתחברים לנחל פרס.   כבר עם כניסתנו לאפיקו של הנחל, מבחינים בגבים שבו, באחדים מהם אפילו נותרו מעט מים, זכר לגשם שירד כאן במרץ האחרון. פלא.  חונים לא רחוק מראש המפל שבתחתיתו פזורות קוביות סלע עצומות, כעין קוביות משחק של ילדי ענקים ששכחו לסדר את החדר לפני השינה.

רוב הדרך ובעיקר בקרבת הגבים מלוות אותנו ציפורים מסוגים שונים : טריסטרמיות עזות מצח, סלעיות לבנות בטן וכיפה, עפרוני מדברי, חצוצרנים ועוד כיוצא באלה פייגלעך, וגלעד נותן בהן סימנים ומזהה אותן בקלות אופיינית.

ממשיכים לאורך נחל פרס ומתעכבים ליד אנדרטה קטנה שהוצבה לזכרם של נוסעי הג'יפ שמצאו את מותם כאן בתאונה בשנת 2007.

גולשים עוד באפיקו של הנחל  בכיוון מזרח- דרום-מזרח, נכנסים לתוך קטע קניוני המסתיים במפל-חלון צר ומרשים המשקיף על דרום ים המלח , נחל צין, והנוף החוורי האופייני לדרום ולמערב ים המלח.

משם מטפסים טיפוס תלול למדי מתוך הנחל אל גדתו הדרומית, תוך העזרות במדרגות ברזל ובמעקות שהותקנו שם (יבורכו המתקינים),  ממשיכים לאורך השלוחה אל ממול למפל שממנו השקפנו לא מזמן,  עד לתצפית שבראשו של מעלה פרס.   תצפית אחרונה להיום, עם סקירה פנורמית של כל מה שנראה לעין בצד הישראלי והירדני,  וגלישה במעלה פרס לכיוון צומת הערבה, שם ממתין לנו האוטובוס. 

בירה, תה ופיצוחים, ויאללה, הביתה.

תודה לגלעד, לחובש אתר ולטל המלווה שהחליפה את איתן שנקע את רגלו בטיול אחר. החלמה מהירה.

כל התמונות שצילמתי נמצאות כאן ,

התמונות שצילמה אֶמָה נמצאות כאן ,

והתמונות שצילמה אראלה נמצאות כאן .

תמונות חדשות שצילמה מרסיה נמצאות כאן .

שני סרטוני וידאו שצילם רפי נמצאים כאן  וכאן .

תודה לצלמות המוכשרות והזריזות ולרפי (איזה מוזיקה !).

להתראות בטיולים הבאים !

אם דרג'ה אינו דרג'ה, משאש הוא בעצם לא משאש ותקוע הוא בעצם הדרג'ה (או להיפך),  אז איפה בעצם היינו ?

האמת, עם גלעד זה לא כל כך משנה. שטף השמות היוצא מפיו כשהוא מדלג מואדי לואדי קשה למעקב ולזיכרון, והדרמטיות שבה מתוארים חיי ההישרדות של החלזונות, האירועים הגיאולוגיים וההיסטוריים היא שובת אוזן ולב.

אבל למה להתחיל מהאמצע ?   אז ככה :   הפעם זכו הירושלמים.   למרות שינוי המסלול של הרגע האחרון, עדיין נשארנו באיזור מדבר יהודה והאיסוף עבר דרך ירושלים, מה שהוסיף לנו עוד חצי שעה שינה. אסור לזלזל.

היה משמח לפגוש המון פנים מוכרות "ותיקי גלעד" כשעלינו לאוטובוס בגבעה הצרפתית. ויש גם "חדשים". ברוכים המצטרפים.

עוצרים לקפה ומנהלות בצומת הלידו ואחר שועטים דרומה ומטפסים מערבה ולמעלה לכיוון מצוקי דרגות וחניון הלילה הסמוך, יורדים ומתארגנים להליכה.   מזג האוויר בהיר וחמים על גבול החמסיני.

ירידה ראשונה לתוך נחל דרגה ומעבר ליד נחל מורבעת ומתחת למערות שלו, ואנו זוכים לעצירה ראשונה הכוללת סקירה היסטורית של תקופת המרד הגדול (בר כוכבא, רבי עקיבא ושות'), היסטוריה של מציאת ממצאים ארכיאולוגיים במערות שהעידו על המרד, וכן סקירה של שמות הנחלים המתחברים והמקבילים לנחל דרגה, על הבילבול ועל הגירסאות השונות של השמות ושל חלקי הנחל השונים.  מבולבלים ? גם אני.

באפיק הנחל פוסעים מערבה ומתקדמים לחלק הקניוני שלו שנקרא נחל תקוע, ואחר שבים מזרחה ומטפסים אל מחוץ לאפיק לכיוון הצד הדרומי שלו. עצירה בעלייה לצורך השבת הנשימה לקיצבה הנורמלי, מלווה בהרחבה של גלעד בנושא הפאונה (כל מי שחי שם בסביבה) החל בחלזונות וכלה ביעלים ומלחמות המנהיגות של הזכרים שבהם. ממשיכים לטפס כשמגמת פנינו מזרחה לכיוון מצפה מכוור, הידוע בשמו הערבי "ראס נקב חמאר" – כיפת מעלה החמורים, בתרגום חפשי.

המצפה המדובר ניצב בראש הצוק על שלוחה המפרידה בין נחל דרגה מצפון ונחל חצצון מדרום. המראה הנשקף ממנו מרהיב על אף האובך שמקשה מעט על הראות, ים המלח הנסוג בכל הודו, מלוא כל העין.    ובמצפה עצמו, בסככה הניצבת בו, אנו פוגשים משפחה ענפה מהכפר סעיר שבנפת חברון, שבאו לפקנק בחיק הטבע.  הזרות של הרגע הראשון, הופכת לידידות ולנסיונות לחקור חבורה את רעותה : מאיפה באתם ? למה דווקא פה ? מי אתם ?  לא חלילה בהתרסה, אלא דווקא מתוך נסיון להתידד.  מחליפים עוגיות וכוסות מיץ ותה, ונפרדים לשלום  מבני דודינו הידידים לרגע.

 הסבר גיאוגרפי על כל הפנורמה הנשקפת מהתצפית, ויאללה, לגלישה הגדולה.

כל מה שטיפסנו עד עכשיו, צריך לרדת. ועוד מאתיים מטר.  משהו כמו 500 – 600 מטר גובה. אתגר לא פשוט לבעלי ברכיים חלודות כשלנו. לא ברור אם החמורים שעל שמם נקרא המקום היו שורדים את הארוע,  אבל אנחנו צולחים אותו באיטיות, בכבוד וללא התרסקויות. שוויה-שוויה כמו שאומרים במקומותינו.

הגלישה מסתיימת ליד השער של מצפה שלם כשקול קירקור תרנגולי ההודו נשמע ברקע מהלולים הסמוכים.

האוטובוס מחכה, תרגילי שחרור, נוהל קרוקס, קצת תה מהתרמוס שנשאר מהבוקר, פירות יבשים והביתה.

סיכום הדרג הרפואי :  1 חולשה בעליה הראשונה, 1 מיגרנה בירידה האחרונה, 1 שריטות מהירידה בבוקר. כל האירועים טופלו ע"י אייל החובש שהאיץ בנו כל הדרך לשתות ולשתות ולשתות.  לא היה צורך בפינוי מוטס. השבח לבורא.

איתן המלווה דאג בשקט ובאחריות, כדרכו, לכל המנהלות  ובכל הספירות יצא לו עודף.  מוזר.

ארטיק בצומת הלידו, משכיח את התלאות וממתיק את הסיום.

להתראות בטיול הבא !

התמונות שלי נמצאות כאן .

התמונות שצילמה אמה נמצאות  כאן .  תודה אמה !