אם דרג'ה אינו דרג'ה, משאש הוא בעצם לא משאש ותקוע הוא בעצם הדרג'ה (או להיפך), אז איפה בעצם היינו ?
האמת, עם גלעד זה לא כל כך משנה. שטף השמות היוצא מפיו כשהוא מדלג מואדי לואדי קשה למעקב ולזיכרון, והדרמטיות שבה מתוארים חיי ההישרדות של החלזונות, האירועים הגיאולוגיים וההיסטוריים היא שובת אוזן ולב.
אבל למה להתחיל מהאמצע ? אז ככה : הפעם זכו הירושלמים. למרות שינוי המסלול של הרגע האחרון, עדיין נשארנו באיזור מדבר יהודה והאיסוף עבר דרך ירושלים, מה שהוסיף לנו עוד חצי שעה שינה. אסור לזלזל.
היה משמח לפגוש המון פנים מוכרות "ותיקי גלעד" כשעלינו לאוטובוס בגבעה הצרפתית. ויש גם "חדשים". ברוכים המצטרפים.
עוצרים לקפה ומנהלות בצומת הלידו ואחר שועטים דרומה ומטפסים מערבה ולמעלה לכיוון מצוקי דרגות וחניון הלילה הסמוך, יורדים ומתארגנים להליכה. מזג האוויר בהיר וחמים על גבול החמסיני.
ירידה ראשונה לתוך נחל דרגה ומעבר ליד נחל מורבעת ומתחת למערות שלו, ואנו זוכים לעצירה ראשונה הכוללת סקירה היסטורית של תקופת המרד הגדול (בר כוכבא, רבי עקיבא ושות'), היסטוריה של מציאת ממצאים ארכיאולוגיים במערות שהעידו על המרד, וכן סקירה של שמות הנחלים המתחברים והמקבילים לנחל דרגה, על הבילבול ועל הגירסאות השונות של השמות ושל חלקי הנחל השונים. מבולבלים ? גם אני.
באפיק הנחל פוסעים מערבה ומתקדמים לחלק הקניוני שלו שנקרא נחל תקוע, ואחר שבים מזרחה ומטפסים אל מחוץ לאפיק לכיוון הצד הדרומי שלו. עצירה בעלייה לצורך השבת הנשימה לקיצבה הנורמלי, מלווה בהרחבה של גלעד בנושא הפאונה (כל מי שחי שם בסביבה) החל בחלזונות וכלה ביעלים ומלחמות המנהיגות של הזכרים שבהם. ממשיכים לטפס כשמגמת פנינו מזרחה לכיוון מצפה מכוור, הידוע בשמו הערבי "ראס נקב חמאר" – כיפת מעלה החמורים, בתרגום חפשי.
המצפה המדובר ניצב בראש הצוק על שלוחה המפרידה בין נחל דרגה מצפון ונחל חצצון מדרום. המראה הנשקף ממנו מרהיב על אף האובך שמקשה מעט על הראות, ים המלח הנסוג בכל הודו, מלוא כל העין. ובמצפה עצמו, בסככה הניצבת בו, אנו פוגשים משפחה ענפה מהכפר סעיר שבנפת חברון, שבאו לפקנק בחיק הטבע. הזרות של הרגע הראשון, הופכת לידידות ולנסיונות לחקור חבורה את רעותה : מאיפה באתם ? למה דווקא פה ? מי אתם ? לא חלילה בהתרסה, אלא דווקא מתוך נסיון להתידד. מחליפים עוגיות וכוסות מיץ ותה, ונפרדים לשלום מבני דודינו הידידים לרגע.
הסבר גיאוגרפי על כל הפנורמה הנשקפת מהתצפית, ויאללה, לגלישה הגדולה.
כל מה שטיפסנו עד עכשיו, צריך לרדת. ועוד מאתיים מטר. משהו כמו 500 – 600 מטר גובה. אתגר לא פשוט לבעלי ברכיים חלודות כשלנו. לא ברור אם החמורים שעל שמם נקרא המקום היו שורדים את הארוע, אבל אנחנו צולחים אותו באיטיות, בכבוד וללא התרסקויות. שוויה-שוויה כמו שאומרים במקומותינו.
הגלישה מסתיימת ליד השער של מצפה שלם כשקול קירקור תרנגולי ההודו נשמע ברקע מהלולים הסמוכים.
האוטובוס מחכה, תרגילי שחרור, נוהל קרוקס, קצת תה מהתרמוס שנשאר מהבוקר, פירות יבשים והביתה.
סיכום הדרג הרפואי : 1 חולשה בעליה הראשונה, 1 מיגרנה בירידה האחרונה, 1 שריטות מהירידה בבוקר. כל האירועים טופלו ע"י אייל החובש שהאיץ בנו כל הדרך לשתות ולשתות ולשתות. לא היה צורך בפינוי מוטס. השבח לבורא.
איתן המלווה דאג בשקט ובאחריות, כדרכו, לכל המנהלות ובכל הספירות יצא לו עודף. מוזר.
ארטיק בצומת הלידו, משכיח את התלאות וממתיק את הסיום.
להתראות בטיול הבא !
התמונות שלי נמצאות כאן .
התמונות שצילמה אמה נמצאות כאן . תודה אמה !
