בהר כרמים יש בעיקר מטעים, יער אודם הוא בעצם ירוק, וליד ברכת רם הרווחנו כמה ג'ובות
אם יש מושג כזה "מזג אויר מתעתע", אז זכינו להמחשה לא רעה של המושג . עננים וגשם כל הדרך מירושלים ומתל אביב צפונה, ועם התקרבותנו לנקודת ההתחלה, דווקא מזג אויר אביבי-משהו עם עקבות של גשם שירד כאן לא-מזמן, ובמשך כל היום מלווה אותנו קולן ההולך ומתקרב של סופות רעמים, כאיום תלוי לגשם שגם מתממש מפעם לפעם. מבלבל למדי.
חנייה מנהלתית קצרה בצומת מחניים, לא משהו. חוצים את הירדן ועולים על הרמה בדרך צפונה, עוברים את אל-רום ואת בוקעתא ופונים ימינה לכיוון הר כרמים. מתארגנים להליכה בזריזות עם כמה מלים של גלעד על הצפוי לנו במשך היום.
מטפסים לתצפית על הר כרמים וכבר שמים לב לפריחה המקיפה אותנו מכל עבר, פרחי בר מכל סוג, מין וצבע ומטעים של תפוחים ודובדבנים שאף הם נמצאים בשיא מלבין של פריחה.
צילום : אמה קבקוב
גלעד נותן לנו סקירה גיאוגרפית של הסביבה, שמות כל ההרים והתלים של הרמה, ולא מושך ידו מתיאור דרמטי של עניינים געשיים מכל סוג , מין ותקופה, כמנהגו מימים ימימה. הפנורמה הנפלאה שנפרשת לעינינו עם הכפר מסעדה וכל השטחים החקלאיים שמסביבו, רכס החרמון שראשו נעלם בעננים וניתן להבחין בערוצים מושלגים סמוך לפסגתו, וברכת-רם המכחילה למרגלותיו, מהווים פתיחה ראויה לטיול של היום.
גולשים מהר כרמים בכיוון כללי צפונה לעבר ברכת-רם, בינות למטעי-תפוחים, טרסות וברכות אגירת מים המשמשות את החקלאים להשקיית המטעים. הקרקע בוצית למדי, כתזכורת לגשם שירד כאן לא מזמן, והנעליים הולכות ונהיות כבדות. מזל שאנחנו בירידה.
הולכים בשולי מטע תפוחים שאך-זה ניטע כדי להשקיף על ברכת-רם מקרוב יותר, אך שומר שדות מקומי מבקש מאיתנו לעזוב את המקום. זה שטח פרטי ואסור להיות פה. עזבנו. מסיגים את עצמנו מעט לאחור, קצת יותר רחוק מהאגמצ'יק, אבל לא פחות יפה, ומעמיקים לדון בסוגיות אופן היווצרותו, הוא ושכמותו. גם היבטים היסטוריים ומיתולוגיים זוכים כאן להתייחסות (ע"ע נבי יעפורי).
מטפסים בכיוון כללי דרום-מערב לכיוון יער אודם, הדרכים בינות למטעים סלולות וענייני הבוץ נחסכים מאיתנו לעת עתה. חוצים את כביש בוקעתא-מסעדה ונכנסים ליער אודם. טוב, אז כמו שהבנתם מהכותרת, הצבע האדום די נדיר כאן, לפחות בשלב הזה. לעומת זאת יש כאן אוירה קסומה ולחה של יער מכושף אמיתי : חשוך ומסתורי, עם ריח של טחב, חזזיות צמריריות על ענפי העצים, טחב ירוק המצפה את האבנים ואת גזעי העצים, סחלבים לבנים וסגלגלים הפורחים בין העצים, וגללים של פרות. טוב, זה לא ממש קסום, אבל הפרות מפגינות כאן נוכחות מסיבית וריחנית. מה לעשות, הן היו פה קודם. תוסיפו את הרעמים שנשמעים ברקע וטיפטוף הגשם לפרקים והתמונה מושלמת.
הפסקת אוכל במעמקי היער מלווה בסקירה בוטנית (אלונים, עפצים וכיו"ב) והולכים לחפש את הג'ובות. עוד חניה בחִ'רבּת רעבּנֶה, וממשיכים בעיר לכיוון הג'ובות. הג'ובות (גוב געשי) הן שקעים שנוצרו, כפי הנראה, מפליטת גזים וולקנית , נראות כמכתשים בקוטר של כמה מאות מטרים ופני השטח שלהן מיוערים ככל פני השטח כאן. אנו יורדים לתחתיתה של הג'ובה הגדולה תוך תימרון מייגע בינות למוקשים שפיזרו כאן הפרות שאותן אנו פוגשים ממש כאן בתחתית, לוטשות עלינו עיניים גדולות ותמהות.
צילום : מוקי גילת
טיפוס קצר ותלול בחזרה ומכאן עוד כמה מאות מטרים לכיוון הכביש ולמפגש עם האוטובוס. הנהג לא ממש מבין מתי ולאן להגיע ואנחנו מחפשים מחסה זמני מהגשם ומהברד שהחלו לרדת, מתחת לאלונים הגדולים שבצד הכביש.
הגשם נרגע וחדל לו, שמש אביבית שבה ומציצה מבין העננים, האוטובוס האובד מגיע, צידניות וחבילות נשלפות מהבגאז', מתארגנים למסיבת סיום קצרה המלווה במיני תרגימה, יין וכמה מלים חמות ויאללה הביתה.
כל התמונות שצילמתי נמצאות כאן ,
התמונות שצילמה אמה (שהפעם היתה סופר-זריזה...) נמצאות כאן ,
תודה לאמה. למוקי ולשלמה.
תודה לגלעד על כל העונה, לאיתן המלווה המסור, למקס החובש ולכולכם על החברה הנעימה.
להתראות בשבילים,
שלכם,
אבי.
