יום שבת, 30 באפריל 2011

בצידי הדרך 6 רמת הגולן




בהר כרמים יש בעיקר מטעים, יער אודם הוא בעצם ירוק, וליד ברכת רם הרווחנו כמה ג'ובות




אם יש מושג כזה "מזג אויר מתעתע", אז זכינו להמחשה לא רעה של המושג .  עננים וגשם כל הדרך מירושלים ומתל אביב צפונה, ועם התקרבותנו לנקודת ההתחלה, דווקא מזג אויר אביבי-משהו עם עקבות של גשם שירד כאן לא-מזמן, ובמשך כל היום מלווה אותנו קולן ההולך ומתקרב של סופות רעמים, כאיום תלוי לגשם שגם מתממש מפעם לפעם.  מבלבל למדי.

חנייה מנהלתית קצרה בצומת מחניים, לא משהו.   חוצים את הירדן ועולים על הרמה בדרך צפונה, עוברים את אל-רום ואת בוקעתא ופונים ימינה לכיוון הר כרמים. מתארגנים להליכה בזריזות עם כמה מלים של גלעד על הצפוי לנו במשך היום.
מטפסים לתצפית על הר כרמים וכבר שמים לב לפריחה המקיפה אותנו מכל עבר,  פרחי בר מכל סוג, מין וצבע  ומטעים של תפוחים ודובדבנים שאף הם נמצאים בשיא מלבין של פריחה.
                                                                                          צילום :  אמה קבקוב
גלעד נותן לנו סקירה גיאוגרפית של הסביבה, שמות כל ההרים והתלים של הרמה, ולא מושך ידו מתיאור דרמטי של עניינים געשיים מכל סוג , מין ותקופה, כמנהגו מימים ימימה.  הפנורמה הנפלאה שנפרשת לעינינו עם הכפר מסעדה וכל השטחים החקלאיים שמסביבו, רכס החרמון שראשו  נעלם  בעננים וניתן להבחין בערוצים מושלגים סמוך לפסגתו, וברכת-רם המכחילה למרגלותיו, מהווים פתיחה ראויה לטיול של היום.

גולשים מהר כרמים בכיוון כללי צפונה לעבר ברכת-רם, בינות למטעי-תפוחים, טרסות וברכות אגירת מים המשמשות את החקלאים להשקיית המטעים.  הקרקע בוצית למדי, כתזכורת לגשם שירד כאן לא מזמן, והנעליים הולכות ונהיות כבדות. מזל שאנחנו בירידה.
הולכים בשולי מטע תפוחים שאך-זה ניטע כדי להשקיף על ברכת-רם מקרוב יותר,  אך שומר שדות מקומי מבקש מאיתנו לעזוב את המקום.   זה שטח פרטי ואסור להיות פה. עזבנו.   מסיגים את עצמנו מעט לאחור, קצת יותר רחוק מהאגמצ'יק, אבל לא פחות יפה, ומעמיקים לדון בסוגיות אופן היווצרותו, הוא ושכמותו. גם היבטים היסטוריים ומיתולוגיים זוכים  כאן להתייחסות (ע"ע נבי יעפורי).

מטפסים בכיוון כללי דרום-מערב לכיוון יער אודם, הדרכים  בינות למטעים סלולות וענייני הבוץ נחסכים מאיתנו לעת עתה.     חוצים את כביש בוקעתא-מסעדה ונכנסים ליער אודם.  טוב, אז כמו שהבנתם מהכותרת, הצבע האדום די נדיר כאן, לפחות בשלב הזה.   לעומת זאת יש כאן אוירה קסומה ולחה של יער מכושף אמיתי :  חשוך ומסתורי, עם ריח של טחב, חזזיות צמריריות על ענפי העצים, טחב ירוק המצפה את האבנים ואת גזעי העצים, סחלבים לבנים וסגלגלים הפורחים בין העצים, וגללים של פרות.   טוב, זה לא ממש קסום, אבל הפרות  מפגינות כאן נוכחות מסיבית וריחנית. מה לעשות, הן היו פה קודם.   תוסיפו את הרעמים שנשמעים ברקע וטיפטוף הגשם לפרקים והתמונה מושלמת.

הפסקת אוכל במעמקי היער מלווה בסקירה בוטנית (אלונים, עפצים וכיו"ב) והולכים לחפש את הג'ובות.   עוד חניה בחִ'רבּת רעבּנֶה, וממשיכים בעיר לכיוון הג'ובות.   הג'ובות (גוב געשי) הן שקעים שנוצרו, כפי הנראה, מפליטת גזים וולקנית ,  נראות כמכתשים בקוטר של כמה מאות מטרים ופני השטח שלהן מיוערים ככל פני השטח כאן.    אנו יורדים לתחתיתה של הג'ובה הגדולה תוך תימרון  מייגע בינות למוקשים שפיזרו כאן הפרות שאותן אנו פוגשים ממש כאן בתחתית, לוטשות עלינו עיניים גדולות ותמהות.
                                                                              צילום :  מוקי גילת
                                                                                      
טיפוס קצר ותלול בחזרה ומכאן עוד כמה מאות מטרים לכיוון הכביש ולמפגש עם האוטובוס.  הנהג לא ממש מבין מתי ולאן להגיע ואנחנו מחפשים מחסה זמני מהגשם ומהברד שהחלו לרדת, מתחת לאלונים הגדולים שבצד הכביש.
הגשם נרגע וחדל לו, שמש אביבית שבה ומציצה מבין העננים, האוטובוס האובד מגיע, צידניות וחבילות נשלפות מהבגאז', מתארגנים למסיבת סיום קצרה המלווה במיני תרגימה, יין וכמה מלים חמות ויאללה הביתה.
כל התמונות שצילמתי נמצאות כאן ,
התמונות שצילמה אמה (שהפעם היתה סופר-זריזה...)  נמצאות כאן ,
התמונות של מוקי נמצאות כאן ,

תמונות של שלמה לוטם + מפות ונתוני מסלול אפשר למצוא כאן .
תודה לאמה. למוקי ולשלמה.


תודה לגלעד על כל העונה, לאיתן המלווה המסור, למקס החובש ולכולכם על החברה הנעימה. 
להתראות בשבילים,

שלכם,

אבי.

יום שבת, 19 במרץ 2011

בדרך לעין אווזים אין אווזים, אבל פרחים ? בשפע.

נחל קֶדֶש HERE WE COME !

רגע רגע, מה זה פה, אירופה ?? והירוק ? והפרחים ? והפסגות המושלגות באופק ?
נראה שהתבלבלנו ביבשת.   ככה זה כשמסתובבים יותר מדי במדבר : כל ירוק וכל צבע
נראים כמו פאטה מורגנה.

ובכן הפעם נראה  שהתזמון היה מושלם :  שיא הירק, שיא הפריחה ואנחנו במקום ובזמן הנכון.
הגליל מקבל אותנו במזג אוויר נאה ואביבי, במלוא מרחביו המוריקים והפורחים.
ממריאים צפונה מהעיר המעטירה ת"א-יפו, אוספים בדרך את מי שאוספים כולל גלעד, 

עוצרים באלונים לקפה ומאפה ומצפינים במהירות עד הגיענו למצודת כח הידועה גם

בשמה הערבי נבי יושע.
מתארגנים להליכה וכבר עכשיו די ברור שלא נצטרך סוודרים היום וגם את המטריות

אפשר להשאיר בבגאז'. 

האובך הקל שנראה מתרומם מעל עמק החולה עם הגיענו, מתחיל להתפזר מה שמבטיח
ראות משופרת בהמשך.

חולפים במהירות בתוך אתר ההנצחה של המצודה ומתחילים לרדת לכיוון צפון אל

תוך אפיקו של נחל קֶדֶש.

הדרך עוברת בתוך חורש טבעי של אלונים אלות ולבנים ומשובץ בכתמים רבים של רקפות,
כלניות ושפע רב של פרחים בלבן, וורוד, כחול, צהוב וכל מה שביניהם.

אפיקו של הנחל (שכיוונו הכללי מערב-מזרח) הוא סבך, מעין מנהרה בין גזעים

של אלונים אלות ושאר שיחים ועצים, קריר ומוצל, ומעט סימנים של מים בקרקעיתו,

עדות לגשמים שירדו כאן לפני ימים מספר.
עצירה ראשונה מוקדשת לענייני פרחים, צבעיהם ושאר פרטים, הכלניות והרקפות

זוכות כאן לסקירה מפורטת ומקיפה.

ממשיכים מזרחה בנחל עד למפל, חנייה נוספת עם תצפית על שפני סלע

(לא ברור מי משקיף על מי פה) וכן עיון במקור השם "נחל קדש",

(קדש נפתלי השכנה, מן הסתם).

חוזרים  במעלה הנחל מערבה, ואחר מטפסים אל מחוץ לאפיקו, עד לכביש המוליך

 לקיבוץ יפתח, הולכים מעט צפונה במקביל כביש, פונים ימינה לכיוון מזרח

על דרך עפר המתחילה לגלוש מן הרכס.   לאחר כמה דקות מגיעים למצפור ליפא גל , 

נקודת תצפית על עמק החולה וכל מה שמעבר לו.

המצפור הוקם בתחילה לזכר בתו ואשתו של  ליפא שטבעו באגם החולה בתקופת

 ייבושו בשנת 1954 והוקדש מאוחר יותר לליפא גל עצמו לאחר מותו בתאונת דרכים

 בשנת 1971.  ליפא גל היה דמות מרכזית בתהליך ייבוש אגם החולה ויישוב האיזור

בימי ראשית המדינה.
העצירה פה נותנת גם הזדמנות לספר את סיפור הקרבות על מצודת-ישע/כח/נבי-יושע

במלחמת השחרור, וגלעד מרחיב ומפרט ומחכים אותנו גם בעניין זה. 

 אנו מתוודעים אל סיפור הגבורה של דודו צ'רקסקי  מפקד הכח הפורץ

שהיה בין הנופלים בקרבות לכיבוש המצודה.

ממשיכים מפה צפונה לאורך רכס רמים, עתים בתוך סבך של שיחים, עתים בקרחות

 ירוקות משובצות  פרחים בשלל צבעים,  עתים חולפים ליד אלות רחבות נוף או אלונים

 בראשית לבלובם, לבנה רפואי הפורח באשכולות של פרחים לבנים, או גדר בקר

 שיש לחצות בזהירות מבלי לקרוע חולצה או מכנסיים.
תצפית אחרונה על עמק החולה ועל החרמון המושלג המלווה אותנו כבר מרגע

 שהתחלנו את הטיול,

התבוננות מעמיקה בזחל של טוואי (דובון) שכמותו מצויים כאן המונים ובסיפור

התגלמותו עד הפכו לפרפר,  וגלישה אחרונה מזרחה ודרומה לכיוון עין אווזים שאת

שמו שמענו אך עדיו-ממש לא הגענו היום (גלעד אומר ש"אין מה לראות,

סתם חירבה בלי מים").

נוהל קרוקס + שחרורים + כוס תה מהתרמוס, ויאללה, הביתה.
תודה לאיתן על הליווי ,  למקס על האבטחה והסיוע הרפואי (וגם על סיפור הצפרדע)

ולגליל שקיבל אותנו כל כך יפה.
כל התמונות שצילמתי נמצאות כאן ,
הוידאו שצילם רפי נמצא כאןתודה רפי !
המצלמה של אראלה התחרפנה הפעם וכנראה לא יהיו תמונות מאראלה,

אופס !!! והרי הודעה שהתקבלה זה עתה :  מומחי קנון בשיתוף עם מדעני נאסא הצליחו להציל

את התמונות של אראלה מהמצלמה דנן והרי הן כאן.  תודה לאראלה ולמומחים.

ובאיחור-מה הגיעו גם התמונות שצילמה אמה, והרי הן כאן להנאתכם. תודה אמה.
להתראות !

אבי

יום ראשון, 27 בפברואר 2011

טיול מספר 4, חצירה צנין וצין

שני טיולים. אחד שהייתי ועוד אחד שלא, אבל בעצם כן.
אז אתחיל בטיול שלא הייתי בו.
קורה לפעמים שיש דילמות בחיים.  עובדה לא ממש חדשה לאיש מאיתנו. אבל דילמה כזו, לבחור בין שני טיולים "מבטיחים",  נו מילא, היו גם דילמות קשות יותר בתולדות העם בציון.  אז בחרתי במה שבחרתי, ובמובנים רבים, יצאתי נשכר :  הן בטיול שהייתי בו אני וגופי (והקבוצה ההיא) והן בטיול שבו לא נטלתי חלק בגופי אך קיבלתי דיווחים, תמונות ואף סרטון וידאו, כך שבאיחור של יומיים הרגשתי כאילו אף אני הייתי שם איתכם.  ותודה למיכל, לאיתן, לאראלה, לאמה ולרפי שהזדרזו לשלוח כל מה שניתן כדי לכפר על חטאי שלי. צדיקים בני צדיקים (וצדיקות בנות צדיקות כמובן), ברוכים/ות  תהיו.

בצידי הדרך / טיול מספר 4
רמת מזר, נחל ומפל חצירה, נחל ומפל צנין ונחל צין.
כאמור, יקשה עלי לתאר התרחשות שלא הייתי בה, אך לפי מה ששמעתי וראיתי, הטיול היה קצר ולא קשה, ולעומת זאת נחמד מבחינת הנוף הפרחים והאנשים.
וידברו התמונות :
צולם ע"י אראלה
כל התמונות של אראלה נמצאות  כאן


צולם ע"י אמה
כל התמונות של אמה נמצאות  כאן


צולם ע"י איתן
כל התמונות של איתן נמצאות כאן


ולקינוח דובדבן, הוידאו של רפי שנמצא כאן




וכמובטח, הטיול ב"שביל-ישראל" שבגללו נגררתי לבגידה :
כרבולות ומכתשים והעיקר : שלא יחשיך
ובכן מהו ה"שביל", אני מניח שכולכם שמעתם עליו וחלקכם כבר טייל בו או בחלקים ממנו. אם לא הרי שתוכלו למצוא כאן קצת יותר אינפורמציה.
הקבוצה "שלי", שאיתה אני "עושה את השביל" היא קבוצה שהתארגנה באופן פרטי, רוב חבריה מכירים  אלו את אלו גם ממסגרות אחרות, רובם גרים בכפר-ורדים וזו השנה השלישית שהם בשביל. אני הצטרפתי אליהם בשנה שעברה, כלומר, עבורי זאת העונה השניה.  המתכונת היא טיולים חד או דו-יומיים בימי שישי ושבת בעונת החורף והכיוון הוא מצפון לדרום. בשלב זה אנחנו בקטע של המכתשים ומקווים בסוף השנה הבאה להגיע לאילת.

ככל שהעסק הולך ומדרים, הלוגיסטיקה נהיית מורכבת יותר :  הסעות, לינות, כלכלה וכיו"ב.  יש בעלי תפקידים שנושאים על גבם את העניין : קמב"ץ (חומי) שדואג להזמנת חדרים, שיבוץ נסיעות, תיאום הקפצות, הוצאת מפות ותיאור-דרך רלוונטיים לקטע, וכן ל"סידור עבודה".    גזברית (תמי) שדואגת לאיסוף הממונות לצורך ההוצאות המשותפות, ופייטן תורן (מתחלף כל קטע) שתפקידו למלא את ההפוגות בהליכה בהגיגים משלו או משל אחרים.
ההרכב הוא פחות-או-יותר קבוע, אבל תמיד יש מצטרפים (חבר של...  בן של...) או נגרעים אד-הוק, מה שמוסיף צבע ועניין.
הקטעים הם באורך שבין 13 ל-23 ק"מ, כשבדרך כלל מה שמכתיב את אורך הקטע הוא המקום בו אפשר לפגוש רכב הקפצה (בד"כ לא ישנים בשטח), ורמת הקושי משתנה בהתאם למה שהשביל מציע בקטעים השונים.
חתך הגילים נע בין ה-50 פלוס ל-60 פלוס עם חריג צעיר אחד שמכפר על גילו הצעיר בהרבה מעשים טובים.

הקטעים שעשינו בשישבת האחרון היו 34 א'  ו34 ב', מאורון על רכס הר הכרבולת שהוא השפה הדרומית של המכתש הגדול, עד לשפך נחל עפרן, ובשבת מחניון לילה נחל מדור עד למרגלות מעלה צין בנחל צין.

עוד לפני שהתחלנו לצעוד לקראת כיבוש הכרבולת, כינסַנו איתן הממלא שתי פונקציות נוספות שלא הזכרתי : גורו השביל וחלוץ מוביל, וקרא לנו דברי-עידוד-טרם-קרב בזה הלשון :

אל הכרבולת
עכשיו כששמש עכורה זורחת
כשצהלה ושחוק ורוח מבודחת
רגע לפני ששורתנו לה נפתחת
הרינו מכריזים בזאת :
היום הזה - נאכל תחת !

הדרך רב, לא נאריך לשיר.
חבורת השביל רבת היכולת
אמנם קצוצת סנפיר,
נעפיל אל הכרבולת !

שיהיה לנו אחלה יום ! 
הכרבולת מאתגרת למדי, יש כמה עליות מכובדות, שיפוע צד מתמשך ולאורך כל הדרך נשבה רוח עזה מכיוון המכתש וקצת עירערה לנו את שיווי המשקל. סעד רוחני סיפק לנו אורן, הבנימין שבינינו עם שירי אהבה למולדת, לאהובה ולניגונים מבית אבא.  לקינוח, גלשנו בנחל עפרן ובחלקו התחתון הקניוני והמבולדר כדבעי, תוך שאנו מתחרים בשמש המנמיכה ומקווים שנגיע לקצה הנחל עוד לפני שתשקע.

בנחל פגשנו את וינסנט, בחור בלגי, מהנדס במקצועו ומגדל דבורים, שנמצא בשביל כבר חמישה שבועות בגפו, והתאהב בארץ ובאנשיה תוך כדי ההליכה.


בכוחות משותפים ולא מעט עזרה הדדית צלחנו את המשימה. לקראת חשיכה פגשנו את הג'יפים שחיכו לנו והקפיצו אותנו למכוניות שהמתינו בתחנת הדלק של שדה בוקר ומשם לחאן השיירות, למקלחת חמה, וארוחת ערב בסגנון בדואי, על מזרונים ומגשים גדולים עם עוף, אורז וסלטים.

אחרי יום כזה לא ממש קשה להירדם.  בטן מלאה ומיטות נוחות סוגרות לנו יום נפלא.

שבת, אוכלים ב-7 זזים ב-7.30.   הג'יפים מקפיצים אותנו לנקודת ההתחלה, פנצ'ר.  מתקנים. לא אנחנו, הנהגים.

מתחילים בחניון לילה בנחל מדור. היום הרבה יותר קל, רוב ההליכה בשטח מישורי עם עליות וירידות קלות למדי. כל היום נושבת רוח קרירה והשמים בהירים עם רמזים קלים לאובך. פייטן היום הוא דוד  הקורא לנו שיר חדש של אהוד בנאי וערן הטכנולוג הבכיר שלנו דולה את צליליו של השיר מהאויר תוך שימוש באביזרים שמזכירים את ארגז הכלים של בונד.  ג'יימס בונד.

עוד הפסקה ועוד כוס תה, עוגות, פירות יבשים ומיני תרגימה, נאנחים בפה מלא, ש"במקום לרזות אנחנו משמינים", ולוקחים עוד עוגיה.  עוד פייטנות מבית מדרשו של הרד"ק, וסיפור מפיו של גדעון על הרפתקאות לא צפויות בטיוליו, והנה אנחנו כבר בסוף המסלול, למרגלות מעלה צין שאותו נעלה בפעם הבאה בדרכנו לעין עקב. שם גם פוגשים שוב את ידידנו וינסנט הזכור לטוב מאתמול, שנטה כאן את אהלו וימשיך דרומה למחרת.
הג'יפ מדלג אותנו בכמה נגלות לכיוון שדה בוקר, ואנו נפרדים מהנגב עד לפעם הבאה.

כל התמונות שלי נמצאות כאן.
כל התמונות שצילמה יודית נמצאות כאן וכאן.
כל התמונות שצילם חומי נמצאות כאן וכאן.
ויש גם אמזונה אחת שמטיילת איתנו,
וגם בית קסוס פותח לנו את דלתותיו.
בקיצור,  שווה.

הבטחתי,
קיימתי.
להתראות בשבילים,
שלכם,
אבי

יום שבת, 22 בינואר 2011

אגם בירוחם, נרקיסים במדבר ויום שישי קצר

בהיר בעיר, בהיר בכפר, ובטח שבהיר (וקצת קריר) אצלנו במדבר. 

טוב, אז עכשיו סוף-סוף אנחנו יודעים איפה זה ירוחם.  ויש גם פארק ירוחם, עם עצים ואגמים, ציפורי מים ודגים.   גן עדן קטן באמצע המדבר, חצי מטר לפני סוף העולם. רוצו בהמוניכם.

שמים בהירים ושמש קצת שקרנית מהווים תחילה מבטיחה לטיול של היום. מתארגנים (תוך התלבטות מה ללבוש) לתחילת ההליכה לאורך האגם דנן, שלא ממש מלא עד גדותיו והריח היוצא ממנו מעלה שאלות לגבי מקור המים הנאצרים בו.

עוברים את הדייגים המקומיים ואת הסכר ופוסעים באפיק נחל רביבים עד לפיסגתו של פיסטין המנוקב ככברה בשלל כוכים ונקבים ("תצורת שיבטה" אומר גלעד) שממנו יש תצפית על ירוחם רבתי ועל הסביבה הקרובה.

מכאן מתחילים לטפס דרום דרום-מערב לכיוון פסגתו של הר רַחֲמָה, עליה מתונה למדי שאף היא לא מספיקה לחמם אותנו ברוח הקרירה. פיסגתו של ההר האמור מתנשאת לגובה של כ-600 מ' מעל פני הים, אבל אנחנו כאמור נמצאים במדבר. אין ים.   בדרך לפסגה עוצרים מדי פעם על מנת לשבור שבר, לשמוע על הציפורים שפגשנו בדרך ולהתוודע לטומולוס, מבנה קדום ששימש לפי ההשערה לקבורה ושכמותו נמצאים באיזור כמה וכמה.  עוד הסברים על "בית ארבעת המרחבים" והשערות מהשערות שונות של ארכיאולוגים בקשר למהות המבנים ומטרתם.

פסגתו האמורה של הר רחמה היא גם נקודת תצפית פנורמית על כל האיזור, עובדה המסייעת לגלעד בסקירה גיאוגרפית המקיפה שלוש מאות ושישים מעלות + זיהוי ישובים + סקירה גיאוגרפית + הסבר גיאולוגי + היסטוריה + + + + הכל.

ממשיכים לכיוון צפון מערב כשמגמת פנינו ירידה באופן כללי, לאורך גדתו הצפונית של נחל מִסְעָד (כך מנוקד במפה, אם כי גלעד טוען שהמ"ם בפתח, ובכלל, זה עיברות של שם ערבי) בחיפושינו אחרי נרקיסים, שהרי כך הובטח בפרוספקט...   ואכן, לאחר הליכה לא מייגעת במיוחד, באחד הואדיות הקטנים שמצפון לנחל מסעד, ניתן לנו מבוקשנו ובשפע יחסי :  הנרקיס הידוע גם כמלך הביצה, מוכיח כאן את עצמו גם כנסיך המדבר.  בחגווי הסלע, בסתר המדרגה, כמו שאומרים, צומחים כאן, למרות היובש ותנאי המדבר, שפע של נרקיסים הזוקפים בגאון את כתרם הלבן שמרכזו צהוב חלמוני עז.   איך הם מצליחים לפרוח כאן ולהתקיים בצחיחות המתמשכת ?  חידה היא לנו ופתרונה, כך גלעד, הוא בבצל שממנו צומח הנרקיס, שבו נאגרים מים מגשם דאשתקד והם-הם המקיימים את יכולתו המופלאה לפרוח גם בשנים יבשות.  פלא פלאים.

ואם כבר הגענו עד כאן וזכינו לראות נרקיסים בפריחתם, הרי שאנו זוכים להסבר מקיף על קיומם של גאופיטים במדבר ובנוסף, פרק במיתולוגיה היוונית היורדת  לשורשיו (בצליו ?) של השם נרקיס והנרקיסיזם ששניהם מקורם בשמו של אחד נרקיסוס אי-אז בשחרן של תרבויות עתיקות שאהבתו לעצמו בערה בו עד כלותו, הוא עצמו וגופו.
ארוחת צהריים בצל הנרקיסים (נו-נו...) מסמנת את תחילת סיומו של מסלול היום.  ממשיכים במגמת ירידה, תחילה צפון מערבה ולאחר צפון מזרחה, כשפיסגת האקשן מסתמנת בעת חציית הגדר התוחמת את דרך הגישה לבסיס הצבאי הסמוך. האופן היחידי שבו אפשר לחצות שם את השביל היא באמצעות זחילה במעביר המים שמתחתיו. קטע מאתגר ללא ספק, המספק את הריגוש ואת החיוך המתבקש בסוף היום.

מכאן לאוטובוס הדרך כבר קצרה למדי, ואם כי המסלול היום היה קליל יחסית והסיום מוקדם מהמצופה, הרי שדי משמח להגיע הביתה באור אחרון ובמצב גופני לא תשוש במיוחד. יום שישי היום לא ? צריך קצת כוח לקידוש...   נגיד.

אפיזודה שלא קשורה למהלך הטיול, אך ללא ספק ראוייה להרשם בכרונולוגיה של הבלוג,  היא העובדה שמצלמתי שבקה חיים בדרך אל היעד. תגובה מאוחרת על צלילה במימיו של נחל זרד בירדן בפסח האחרון.   אך לא אלמן ישראל ולא יתום המטייל :  מרסיה ששמעה על הארוע המצער מיהרה לנדב את מצלמתה האהובה כדי לשמור על הרצף הדיווחי והצילומי שהיה כבר למסורת במקומותינו.   תודה מרסיה !!!
וכמובן כל התמונות שצילמתי (הודות למרסיה) נמצאות כאן , 
תמונות שצילמה אראלה נמצאות כאן , תודה אראלה !
ותמונות של מוקי גילת נמצאות כאן,   תודה גם לך מוקי.
רפי העביר לי קטעי וידאו שצילם בטיול הקודם לתחמסון ופרס, אני אנסה להעלות את זה ליוטיוב.  אם אצליח, אפיץ את השמועה כדרכי.  תודה רפי !
לתשומת לבכם יש גם תוספת של תמונות מהטיול הקודם, פרי מצלמתה של מרסיה (הכרטיס של אתמול היה אצלי אז התלבשתי גם על התמונות של הטיול ההוא...) הקישור לתמונות נמצא גם בפוסט הקודם (תחמסון וכו').
תודה גם לאיתן שחזר לאיתנו ושמר שלא נלך לאיבוד ולמקס החובש שאיבטח אותנו באומץ רב.

להתראות לכולכם !
אבי

יום שבת, 18 בדצמבר 2010

תחמסון ופרס. לא נשיאים, לא רוח ולא גשם. אבל נוף ? בשפע.

ציפורים שאינן קיימות, קופים במדבר וגבים בלי מים
החורף המזוייף מקשה על החקלאים אבל מיטיב עם המטיילים. לפחות מבחינת הלבוש ונוחיות ההליכה. שמים בהירים וטמפרטורות קלאסיות מקדמים את פנינו בתחילת המסלול.  גולשים לתוך נחל התחמסון (שם לא רשמי, אל תחפשו במפה) שקצהו העליון נושק לכביש  דימונה–צומת הערבה בקטע הנקרא "מעלה תמר".  קצת בולדרים  בנחל שיבש כמו כל הנגב, האמת, כמו כל הארץ.  חניה ראשונה מוקדשת לסקירה של האיזור ושל השמות של הנחלים בו.  "תחמסון" הוא שם לא רשמי שניתן לנחל על שם שכנו מצפון, נחל תחמס, מה שמעלה את השאלה  "מה זה לכל הרוחות תחמס ??!!" (מין ציפור) ו"למה דווקא פה ?" (כי זה מה שהתחשק לועדת השמות בפקודת ד.ב. גוריון).  התשובה היותר מפורטת היא שנחלים אחדים, כמו נחל פרס למשל, קיבלו את שמם כתוצאה מעיברות פוֹנֵטי של שמות ערביים, ושכניהם קיבלו את שמותיהם כתוצאה מ"מדיניות הנושאים" שלפיה מקומות גיאוגרפיים השכנים זה לזה קיבלו שמות בהתאם לקירבה נושאית : ציפורים, מלכים, חיות, פרחים, וקרובים של פקידי סוכנות בכירים.
דיון מקיף בענייני מתן שמות ונסיונות תרגום מוצלחים ומוצלחים פחות, חיי המין של קופים עלומים מתערבבים במשאות על גבם של גמלים עלומים לא-פחות, ציפורים צפוניות מוגלות לנחלי הנגב ומלכים קדמוניים מוצאים משכנם  על פסגות ההרים בואך אילתה.   ויש גם מספר רב של אתרים רבי רושם ונוכחות שנשארים יתומים משֵם, זולת הכינוי רב-ההשראה "נ.ג 358" ו"טריג מינוס 259".   אכן אכן.  התחמסון נשמע קטן אבל עדיין מאתגר אותנו במתלוליו שאחד מהם מעכב אותנו שעה ארוכה ומחייב ירידה שקולה וזהירה לבל יגמר העניין בהתרסקות מצערת חלילה.  עוצרים למנוחה ולעוד הסברים על שחרוריות ושחאוריות החיפושיות המתגוררות בסביבה ,קצת בענייני הישרדותן וקצת בענייני החיות האוכלות אותן ואת חבריהן.   יוצאים מאפיקו המבולדר של התחמסון ומתחברים לנחל פרס.   כבר עם כניסתנו לאפיקו של הנחל, מבחינים בגבים שבו, באחדים מהם אפילו נותרו מעט מים, זכר לגשם שירד כאן במרץ האחרון. פלא.  חונים לא רחוק מראש המפל שבתחתיתו פזורות קוביות סלע עצומות, כעין קוביות משחק של ילדי ענקים ששכחו לסדר את החדר לפני השינה.

רוב הדרך ובעיקר בקרבת הגבים מלוות אותנו ציפורים מסוגים שונים : טריסטרמיות עזות מצח, סלעיות לבנות בטן וכיפה, עפרוני מדברי, חצוצרנים ועוד כיוצא באלה פייגלעך, וגלעד נותן בהן סימנים ומזהה אותן בקלות אופיינית.

ממשיכים לאורך נחל פרס ומתעכבים ליד אנדרטה קטנה שהוצבה לזכרם של נוסעי הג'יפ שמצאו את מותם כאן בתאונה בשנת 2007.

גולשים עוד באפיקו של הנחל  בכיוון מזרח- דרום-מזרח, נכנסים לתוך קטע קניוני המסתיים במפל-חלון צר ומרשים המשקיף על דרום ים המלח , נחל צין, והנוף החוורי האופייני לדרום ולמערב ים המלח.

משם מטפסים טיפוס תלול למדי מתוך הנחל אל גדתו הדרומית, תוך העזרות במדרגות ברזל ובמעקות שהותקנו שם (יבורכו המתקינים),  ממשיכים לאורך השלוחה אל ממול למפל שממנו השקפנו לא מזמן,  עד לתצפית שבראשו של מעלה פרס.   תצפית אחרונה להיום, עם סקירה פנורמית של כל מה שנראה לעין בצד הישראלי והירדני,  וגלישה במעלה פרס לכיוון צומת הערבה, שם ממתין לנו האוטובוס. 

בירה, תה ופיצוחים, ויאללה, הביתה.

תודה לגלעד, לחובש אתר ולטל המלווה שהחליפה את איתן שנקע את רגלו בטיול אחר. החלמה מהירה.

כל התמונות שצילמתי נמצאות כאן ,
התמונות שצילמה אֶמָה נמצאות כאן ,
והתמונות שצילמה אראלה נמצאות כאן .

תמונות חדשות שצילמה מרסיה נמצאות כאן .
שני סרטוני וידאו שצילם רפי נמצאים כאן  וכאן .

תודה לצלמות המוכשרות והזריזות ולרפי (איזה מוזיקה !).

להתראות בטיולים הבאים !